מגלות לגאולה

הגלות נועדה בעיקרה, ל"בירור" ולזיכוך העולם. ישנם "ניצוצות" של קדושה ה"חבויים" בדומם, בצומח, בחי וכן כמובן - בבני האדם. כאשר יהודי בא במגע עם הניצוצות הללו, השרויים בגלות, תפקידו הוא להעלותם ולהשיבם לרשותו של הקדדוש ברוך הוא. לדוגמה, כשאדם שותה מים ומברך עליהם ברכת "שהכל נהיה בדברו, הריהו מברר ומעלה בכך את ניצוצות הקדושה הרוחניים החבויים במים, ומשיבם לקדושה. זוהי מלאכת "בירור הניצוצות" הנעשית כל העת, על ידי בני ישראל; וכך, במרוצת השנים, הולך העולם ומזדכך.

על פי כללי הדקדוק תופיע תמיד מ"ם פתוחה (מ) באמצע המלה, ומ"ם סתומה (ם) בסיום מלה. כלל זה תקף ביחס לכל פסוקי התורה, מלבד שני פסוקים. באחד - "חומות ירושלים אשר המ פרוצים" - מופיעה מ"ם פתוחה בסיום המלה. ובשני "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" - מופיעה מ"ם סתומה באמצע המלה.

משל מעניין של גדולי ישראל מציג את דורנו כננס (גמד) העומד על גבי ענק. בעומדו על גבי הענק, מסוגל הננס, למרות קומתו הננסית, לראות למרחק רב, עוד יותר מהענק!
משל זה יכול לשמש הסבר לעובדה שדוקא דורנו יזכה לגאולה.
אנו עכדים לתהליך של "ירידת הדורות". בעבר היו צדיקים רבים, גדולים בתורה ובמצוות, ולמרות זאת לא זכו לגאולה. וכיצד זכה דורנו הנחות יותר מבחינה רוחנית, להיות דור הגאולה?