גלות וגאולה באותיות התורה

על פי כללי הדקדוק תופיע תמיד מ"ם פתוחה (מ) באמצע המלה, ומ"ם סתומה (ם) בסיום מלה. כלל זה תקף ביחס לכל פסוקי התורה, מלבד שני פסוקים. באחד - "חומות ירושלים אשר המ פרוצים" - מופיעה מ"ם פתוחה בסיום המלה. ובשני "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" - מופיעה מ"ם סתומה באמצע המלה.
מקומה של כל אות בתורה הוא כמובן, מכוון ומדויק. ואם כן, הבה נבדוק לתוכן הפסוקים. הראשון מתאר גלות - חומות ירושלים פרוצים; ומשום כך פרוצה גם המ"ם המופיעה בו. לעומת זאת, עוסק הפסוק השני בגאולה - "לםרבה המשרה" - היינו ששלטון ה' יתגלה במלא עוצמתו; "ולשלום אין קץ". בכך נסגרת ונסתמת פירצת הגלות, וגם המ"ם - סתומה ושלימה.
לביטוי רעיון זה בנחרה האות מ"ם דווקא שמספרה - 40 בעקבות הכניסה לארץ בגאולה הראשונה, ממצרים, שהיתה בתום מ"ם שנות נדודי עם ישראל במדבר.
על עם ישראל בזמן הגלות מוטל התפקיד, לסגור את פירצת הגלות על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ובכך להביא לגאולה השלימה.
*
אחד משמותיו של משיח הוא "מנחם". גם בשם זה טמון הרמז הנפלא: משימתו של המשיח - החל מתיקון הגלות וכלה בהבאת הגאולה - שזורה בשמו - המתחיל במ"ם פתוחה, פרוצה, אך מסתיים במ"ם סתומה ושלמה - מנחם.

משיחת שבת פרשת ויקרא תשמ"ט, שבת פרשת בשלח תשנ"ב