הגלות נועדה בעיקרה, ל"בירור" ולזיכוך העולם. ישנם "ניצוצות" של קדושה ה"חבויים" בדומם, בצומח, בחי וכן כמובן - בבני האדם. כאשר יהודי בא במגע עם הניצוצות הללו, השרויים בגלות, תפקידו הוא להעלותם ולהשיבם לרשותו של הקדדוש ברוך הוא. לדוגמה, כשאדם שותה מים ומברך עליהם ברכת "שהכל נהיה בדברו, הריהו מברר ומעלה בכך את ניצוצות הקדושה הרוחניים החבויים במים, ומשיבם לקדושה. זוהי מלאכת "בירור הניצוצות" הנעשית כל העת, על ידי בני ישראל; וכך, במרוצת השנים, הולך העולם ומזדכך.
לפיכך אין לראות את הגלות רק כעונש וככפרה על חטאי עם ישראל. אם היה הדבר כך, היתה הגלות צרייכה להעשות קלה ונוחה יותר מיום ליום. שהרי זה מנהגו של כל תהליך ענישה: בתחילה מושיבים את החוטא בכלא צר, בתנאים קשים, וככל שחולף הזמן משפרים את תנאיו. אבל התהליך בגלות הוא הפוך: מיום ליום מחמירה הגלות ונעשית קשה ונוראה יותר. הו אומר כי כוונה פנימית, עמוקה יותר מכוונת ענישה גרידא, ישנה בגלות, והיא: לברר ולזכך את העולם. ומדוע מחמירה הגלות מיום ליום? התשובה היא שבדורות הראשונים, לאחר חורבן בית המקדש, ביררו הם את חלקיו העלים יותר של העולם. כיום - בדורות האחרונים - נותר לנו לברר את ה"שכבות" הנמוכות והירודות ביותר. בעקבות זאת, הולכת גם חשכת הגלות ומתעבה יותר ויותר.