נצבים - מעלת קיבוץ הגלויות לעתיד לבא
א. עה"פ "ושב הוי' אלקיך את שבותך"1, שואל רש"י "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך". כוונתו בשאלה זו היא (א) שבמקום "ושב" הי' לו לכתוב "והשיב", ו(ב) מדוע כתוב "הוי' אלקיך"2: הרי לפני כן כתוב3 שההקדמה והסיבה ל"ושב" - צריכה להיות "ושבת עד הוי' אלקיך", מדה כנגד מדה: ע"י "ושבת (עד ה"א)" בא ה"ושב גו'", וא"כ הרי מובן4 שה"ושב" (או "והשיב") קאי על (עד) "הוי' אלקיך" - הקב"ה? ורש"י מתרץ: "רבותינו5 למדו6 מכאן כביכול שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם".
וצריך להבין:
א) רש"י כבר פירש בפ' שמות7, שזה שהקב"ה נראה למשה רבינו "מתוך הסנה" הי' "משום עמו אנכי בצרה". א"כ כיצד אומר כאן רש"י שלומדים זאת לראשונה "מכאן" שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם - בעוד שכבר יודעים זאת מפ' שמות?
ב) הרי "עמו אנכי בצרה" הוא פסוק מפורש8, וא"כ אין צורך ללמוד זאת "מכאן", מדיוק בפסוק אחר8*?
ג) בפסוק "ושב הוי' אלקיך" כתוב רק שהקב"ה שב מהגלות. היכן מצא רש"י בפסוק את ההדגשה "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם"? מהפסוק יודעים רק ששכינה עמהם9, אבל לא שעמהם בצרה - שזה נאמר בפסוק "עמו אנכי בצרה" או בפסוק "בכל צרתם לו צר"10?
ד) לאחרי שרש"י אומר "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם", הרי כבר מובן ממילא שכאשר יצאו ישראל מהגלות תצא גם השכינה מהגלות11. מדוע צריך רש"י לפרט "וכשנגאלין כו' ישוב עמהם"?
ה) גם אם רש"י רוצה לומר זאת בפירוש (הגם שלכאורה הדבר מובן מעצמו) בכדי לפרש את הלשון "ושב הוי' אלקיך"12 - הי' עליו לומר רק "וכשנגאלין ישוב עמהם". מהי כוונתו בלשון "הכתיב גאולה לעצמו"?
*
ב. לאחר מכן ממשיך רש"י: "ועוד יש לומר שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר13 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. ואף בגליות שאר האומות מצינו כן שנאמר ושבתי את שבות בני עמון"14.
וצריך להבין:
א) מדוע צריך רש"י להגיע לשני פירושים15?
זה שרש"י אינו מסתפק ב"ועוד י"ל", אפשר לכאורה להסביר: מהלשון "ושב הוי' אלקיך" (שהקב"ה ישוב כביכול מהגלות) משמע, שהוא נמצא כביכול בגלות גם לפני הזמן של "ושב"16 - ולא רק שהוא יבוא לשם ב"יום קיבוץ גליות" בכדי להוציא משם את בנ"י - ולכן יש צורך בפירוש "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם כו'"17.
אבל אינו מובן: מדוע צריך רש"י להגיע ל"ועוד י"ל כו'" ולא מסתפק בפירוש הקודם18?
ב) בפסוק דידן מדובר על גאולת בני ישראל. מדוע מסיים רש"י "ואף בגליות שאר האומות מצינו כן כו'"19?
ג) והקושי' חזקה יותר: בכדי להביא ראי' שהקב"ה יוציא מהגלות כל אחד בפ"ע, מספיק שרש"י יביא את התיבות "ואתם תלוקטו לאחד אחד" - ללא הסיום "בני ישראל". ומזה מובן, שהוא רוצה להדגיש בזה שזה ש"אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" יש לזה שייכות גם ל"בני ישראל"
[וכמו"כ משמע גם בפסוק דידן "ושב הוי' אלקיך" (לפי הפירוש השני): זה ש"אוחז בידיו ממש איש איש כו'" - "ושב" - זהו כיון שהוי' הוא אלקיך - אלקים שלך20],
א"כ מדוע אומר רש"י מיד לאחרי זה "ואף בגליות שאר האומות מצינו כן כו'"?
ד) מה נוגעת כאן כל האריכות ובמילא צריך להביא את הראיות מהנביאים וכו'?
ה) מה מתכוון רש"י להוסיף באמרו "ממש"21, ולא "בידיו" סתם כפי שהוא אומר בפירושו בפ' ואתחנן22*?
*
ג. הביאור בכל הנ"ל יובן בהקדם מה שמצינו בנוגע לכ"א מהאבות22, שהקב"ה הי' עמהם. שהביאור בזה בפשטות הוא: היות שההנהגה מלמעלה עם האבות היתה באופן שלמעלה מהטבע, עד - שהכל ראו שהצלחתם באה מהקב"ה23, לכן24 מדגיש הפסוק, שהקב"ה הי' איתם (הגם שהוא נמצא בכל מקום - בשמים ממעל ועל הארץ מתחת24* - כמ"ש25 "את השמים ואת הארץ אני מלא"), כלומר, שאיתם הוא הי' בגילוי, והגן עליהם, שלכן הם הצליחו וכו'.
וכמו"כ הוא בנוגע לבנ"י, גם26 בזמן הגלות: מצד זה שכולם רואים כיצד הקב"ה שומר עליהם - כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא משתמרת27, הדבר מראה על כך שהקב"ה עם בני ישראל (כפי שכבר למדנו קודם בנוגע לגלות מצרים - הראשונה (ושרש28) לכל הגליות - "והי' אלקים עמכם"29). ובדוגמא לזה הוא גם הא דכשנגאלין - "שכינה עמהם".
אבל מובן, שענין זה אין לו שייכות לתוכן הפסוק "ושב הוי' אלקיך את שבותך" (ולא "עמך" וכיו"ב): לשון זו (שה"ושב" של הקב"ה הוא את שבותכם (עם השבות שלכם - השיבה מהגלות)) מורה, שלפני הגאולה הוא [מוגבל כביכול בארצות הגויים, ובמילא] בגלות ומרוחק כביכול מ"ביתו"30. ואילו ענין זה שהוא נמצא עם בנ"י בגלות כדי לשמור עליהם מה"שבעים זאבים" משמעותו לגמרי להיפך! הוא נמצא שם כדי לעזור להם, והוא עצמו ודאי שאינו ב"גלות".
לכן אומר רש"י שכאן הכוונה לענין אחר, "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם", היינו שהוא אכן כביכול בצרה מהגלות - ולכן צריך להיות ה"ושב ה"א את שבותך".
*
ד. עפ"ז מובן גם מה שרש"י אומר "רבותינו למדו מכאן כו'" - הגם שזהו פסוק מפורש (לכאורה) - "עמו אנכי בצרה":
מפסוק זה "עמו אנכי בצרה" יודעים31 רק32, שמצד גודל חיבת הקב"ה לבני ישראל, הנה כאשר בנ"י נמצאים בצרה ר"ל, נעשה מכך גם להקב"ה צר כביכול [שלכן הוא נראה למשה "מתוך הסנה" (קוץ שדוקר) להראות, שהוא משתתף בצערם של ישראל32* - היינו שמצערים ו"מכאיבים" לו כביכול צרותיהם של ישראל ר"ל].
אבל זה שצרותיהם של ישראל מצערים אותו, עדיין אין פירושו שהוא בגלות33. אלא רק שצערם וצרותיהם של ישראל גורמות לו צער34.
ואילו מכאן, מהפסוק (בפרשתנו) "ושב הוי' אלקיך" למדו רבותינו, "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם", היינו שהשכינה עצמה היא כביכול יחד עם ישראל בגלות35.
*
ה. אלא שעפ"ז נשאלת השאלה: היות שגם הקב"ה הוא "בצרת גלותם", גם הוא, כביכול, בגלות האומות, א"כ כיצד הוא יגאל את עצמו יחד עם בנ"י מהגלות - הרי זוהי סברא פשוטה ורואים זאת במוחש, ואפילו בן חמש יודע זאת, ש"אין חבוש מתיר עצמו"36?
על כך אומר רש"י "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו": לפני שהקב"ה הכניס א"ע בגלות, הוא כתב (שזה הרי הי' פעם אחת - במדבר), שכאשר יגיע הזמן של "נגאלין", כאשר בנ"י יהיו צריכים להגאל מהגלות, אזי לשרים (המושלים על בני ישראל עם הקב"ה כביכול) לא תהי' כל דיעה36* בנוגע ל"ושב ה"א". ולזה מתכוון רש"י בלשון "הכתיב גאולה לעצמו", היינו שהוא "כתב" לעצמו את הגאולה.
והנה אפשר לחשוב, שכיון ש"הכתיב גאולה לעצמו" - הרי כאשר יגיע זמן הגאולה יצא הקב"ה עצמו מהגלות קודם, ורק לאחר מכן הוא יגאל את בני ישראל - ולכן מוסיף רש"י "שהוא ישוב עמהם": שה"ושב הוי' אלקיך" יהי' - "את שבותך", יחד עם חזרתם של בני ישראל37. וכל זמן שלא יושלם קיבוץ הגליות של כל ישראל (ואפילו באם רק יהודי אחד ישאר עדיין בגלות) - הנה "שכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם".
*
ו. לאחרי כל הנ"ל, עדיין אינו מובן: הן אמת שמצד זה ש"שכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם" יוצא חילוק גם בנוגע לגאולה [שהקב"ה יחזור מצרת הגלות] - אבל הרי הענין המחודש שייך בעיקר לגלות. א"כ מדוע אומר זאת הפסוק בנוגע לגאולה - "ושב גו' שבותך"?
לכן ממשיך רש"י "ועוד יש לומר" - שבלשון "ושב הוי' אלקיך" מתכוון הפסוק לומר עוד ענין38 - שנוגע (בענין הגאולה) לקיבוץ גליות: מאחר שהקיבוץ של כל ישראל מכל מקומות הגלות הוא דבר קשה, לכן כתוב כאן "ושב הוי' אלקיך", כיון שבדבר כזה גדול וקשה ניכר שעושה זאת הקב"ה עצמו.
*
ז. אלא שאצל בן חמש למקרא מתעוררת השאלה: אם קיבוץ גליות הוא דבר קשה, הרי אין זה קשור לקיבוץ גליות של ישראל דוקא [ואדרבא: מאחר שכל ישראל הם כאיש אחד39, הקיבוץ של בני ישראל קל יותר מאשר הקיבוץ של גוים, להבדיל, שאין להם שייכות ביניהם39],
א"כ מדוע מדגיש הפסוק שה"ושב" הוא כיון ש"הוי' (הוא) אלקיך"?
לכן מאריך רש"י ומפרט ומביא את הפסוק: "גדול יום קיבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל (שגם בנוגע לבני ישראל ישנו הענין של איש איש ממקומו40) ואף בגליות שאר האומות מצינו כן שנאמר ושבתי את שבות בני עמון" (כיון שגדול כו' (לכן צריך שיהי' זה) הוא עצמו) - ותו לא (לא תלוקטו לאחד אחד).
*
ח. אבל עדיין צריך להבין: הרי כל הענינים הם בהשגחה פרטית. וא"כ נמצא, שגם "בגליות שאר האומות" (לדוגמא בנוגע לגלות בני עמון הנ"ל) ישנה השגחה פרטית (היינו, שלא רק שהעם (עמון) בכלל ישוב מהגלות, אלא גם), מי מאנשי העם (עמון) יגאל ובאיזה אופן. ואם כן, נמצא לכאורה, שה"אוחז בידיו ממש איש איש" צריך להיות גם "בגליות שאר האומות"?
ויובן ע"פ הידוע מ"ש בחסידות41, שמה שהרמב"ם אומר42 שהשגחה פרטית היא רק על מין האדם - אין זו סתירה כלל לשיטת הבעש"ט43 בהשגחה פרטית שהיא גם על דומם, צומח וחי - כיון שבהשגחה העליונה, ישנם בכללות שני אופנים:
(א) כפי שהיא בגילוי, ו(ב) כפי שהיא מלובשת בהעלם בלבושי הטבע וכיו"ב. ומה שהרמב"ם אומר שעל דצ"ח אין השגחה פרטית כלל, כוונתו להשגחה העליונה שבבחי' גילוי.
ועפ"ז מובן מה שדוקא בנוגע לישראל ישנו הענין של "אוחז בידיו ממש איש איש" - אע"פ שגם "בגליות שאר האומות" ודאי ישנה השגחה איזה מהם יגאל ובאיזה אופן, כיון שהשגחה זו שישנה על אנשים פרטים מהאומות - היא בהעלם בלבושי הטבע בדוגמת ההשגחה על דצ"ח44, שהרי "אתם קרויין אדם ואין אוה"ע קרויין אדם"45,
ובמילא, כאשר מדובר אודות ה"ושב" או "ושבתי" המורה על פעולה שבה ניכר בגלוי שהקב"ה עושה זאת (כנ"ל סו"ס ו'), ישנו חילוק: ה"ושבתי" בנוגע ל"בני עמון", הוא רק בנוגע לכללות האומה. משא"כ בנוגע לישראל, שה"ושב" הוא גם בנוגע לכל יהודי בפ"ע (כיון שבנוגע לכל יהודי בפרט, נאמר "הוי' אלקיך" לשון יחיד46) - "אוחז בידיו ממש איש איש ....תלוקטו לאחד אחד בני ישראל".
והנה בנוגע לישראל ישנה השגחה פרטית תמיד, גם בזמן הגלות - אלא שאז צריך להגיע להתבוננות בשכלו להכיר זאת בחשך הגלות, משא"כ בזמן הבית ובענין הגאולה, שלכן בנוגע לענין הגאולה זהו "בידיו ממש" (ללא העלם), ואילו מה שבזמן הגלות "לא ירפך" - ה"ז "בידיו" סתם.
וזהו גם הדיוק ב"ממש" - כיון ש"אוחז בידיו", כפי שהוא מלובש בלבושי הטבע ישנו גם בנוגע לבני עמון, אבל לא "ממש".
*
ט.ובדרך "יינה של תורה":
ע"פ הנ"ל עדיין קשה: מאחר שבקיבוץ גליות של בני ישראל, נוגע למעלה כל יהודי בפ"ע, הרי מובן, שעד שהיהודי האחרון יגאל - השכינה נמצאת כבי' "בצרת גלותם". ובמילא, עדיין נשאלת השאלה: כיצד יגאל הקב"ה את בני ישראל באופן של "אוחז ....איש איש": הרי בעת שהוא "אוחז בידיו ממש" של היהודי הראשון להוציאו מהגלות באופן של "ושב את שבותך" - הוא יוצא ביחד איתו מהגלות?!
אלא שמן ההכרח לומר, שמדריגה זו עלי' נאמר "אוחז בידיו ממש איש איש", היא הארה מצומצמת ופרטית, הקשורה ומתחלקת46* כביכול לכל יהודי בנפרד. ולכן שייך שהארה פרטית זו הקשורה ליהודי פרטי זה (אותו היא אוחזת בידיו ממש) תצא מהגלות - אע"פ שיהודים אחרים עדיין בגלות47. משא"כ הגאולה של בחי' עיקר שכינה48, שלמעלה מהתחלקות - תהי' רק כאשר כל ישראל יגאלו.
וכפי שרש"י מרמז "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו", שהגאולה "לעצמו" (עצמות), תהי' "כשנגאלין" (לשון רבים) - כאשר כל ישראל יגאלו. וכפי שהוא מדגיש גם בלשון "שהוא ישוב עמהם", כנ"ל סו"ס ה'.
*
י. וענין זה מרמז רש"י בלשונו "וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו". דלכאורה: בגאולת ישראל הרי יראו בגלוי שהיא ע"י ה' - כמפורש בכ"מ וכפי שרש"י אומר (ב"ועוד י"ל") "אוחז בידיו ממש איש איש" - א"כ מדוע הוא אומר את הלשון "וכשנגאלין" (ולא "וכשגואלן") המורה ע"כ שהם יגאלו כאילו בדרך ממילא?
והביאור בזה - ע"ד המבואר49 שהבריאה כפי שהיא באה ע"י שם אלקים היא "ברא אלקים", אבל מ"הוא" הנעלם ונסתר - הנה זהו באופן של "ציווה ונבראו":
מדריגה זו הקשורה עם כל אחד מישראל בפ"ע איש איש ממקומו, באה באופן של "בידיו כו'", ובמילא ניכר ה"אוחז". משא"כ ב"(הכתיב גאולה ל)עצמו", המורה על עצמות, שזה יהי' כשנגאלין - בשלימות הגאולה דכלל ישראל50 - מצד מדריגה זו, יהי' ה"נגאלין" באופן של כאילו בדרך ממילא.
*
יא. עוד ענין מרומז בפרש"י דידן:
למרות ש"וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו" יהי' לאחרי שיושלם ה"אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" - אעפ"כ אומר רש"י קודם את הענין של "וכשנגאלין כו'" ורק לאחר מכן הוא מביא את ה"אוחז בידיו כו'", כיון שגאולת כלל ישראל, היא הסיבה51 המביאה ל"אוחז בידיו ממש איש איש"52.
ובזה אומר רש"י הוראה בעבודת ה': כאשר יהודי רוצה לצאת מה"גלות" הפרטית שלו, הוא צריך לראות ולעשות כל התלוי בו שכל ישראל יצאו גם הם מה"גלות".
שהרי הוא יכול לחשוב לעצמו: הרי "הזולת" הוא בתכלית השפלות, ועד שהוא נמצא עדיין בגלות. ואילו "הוא" בתכלית המעלה - הוא כבר "מוכן" לגאולה - א"כ מדוע שהגאולה שלו תהי' קשורה ותלוי' בשני? - ע"ז אומר הפסוק מיד בתחילת הפרשה, שאפילו ה"נצבים" של "ראשיכם", יכול לבוא דוקא לאחרי ש"אתם נצבים היום כלכם", שב"כלכם" נכללים הרי אפילו "חוטב עציך ושואב מימיך".
וכאשר הולכים בסדר זה, ישנה ההבטחה ש"אתם נצבים היום - זה יומא דינא רבא (ראש השנה)", שנצבים53 וזוכים בדין54, ומקבלים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה - כולל, שנת גאולה55, שיהי' "ושב הוי' אלקיך את שבותך", שהקב"ה עצמו יוציא מהגלות כ"א מישראל - ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל - בקרוב ממש.
-------------
משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ז. נדפס בלקו"ש ח"ט ע' 175 ואילך. תרגום מאידית.
1) פרשתנו ל, ג.
2) ועפ"ז מובן (א) מה שרש"י מעתיק לא רק תיבת "ושב" אלא גם התיבות שלאחרי' (וראה שוה"ג להערה 30). (ב) מה שכותב בקושייתו "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך" (ובפרט שגם בספרי (בהעלותך י, לה. מסעי לה, לד) וגמרא (מגילה כט, א) אמרו רק "והשיב לא נאמר"*). (ג) מה שמשמיט בקושייתו התיבות "הוי' אלקיך" (ולא רמזם אפילו בתיבת "גו'") - אף שמעתיק התיבות "את שבותך" שלאחריהן.
3) ל, ב.
4) משא"כ במה שנאמר בהפרשה כו"כ פעמים לאח"ז "הוי' אלקיך".
5) ראה ספרי שם. מגילה שם. (אבל ראה לקמן הערה 11).
6) מ"ש "רבותינו למדו כו'" - כי פי' הפשוט ד"ושב ה"א את שבותך" הוא - שישיב את בני ישראל. אלא שבזה שאומר "ושב גו'" (ולא "והשיב") מלמד הכתוב (ענין נוסף) שהקב"ה ישוב עמהם.
וי"ל, שזהו גם הטעם מה שרש"י כותב "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך" - ואינו כותב "ולא והשיב את שבותך" (וע"ד שכותב בפ' תבא כו, ב: "ולא כל ראשית". ובפרט שגם בספרי ומגילה שם: "והשיב לא נאמר") - כי מרמז בזה, שגם לפי המסקנא הפי' ד"ושב" כולל גם "והשיב", ולכן "הי' לו לכתוב והשיב כו'".
7) ג, ב.
8) תהלים צא, טו.
8*) ואם אין הפסוק "עמו אנכי בצרה"
מספיק - הו"ל לרש"י בשמות (שם) לומר "מכאן למדנו כו'".
9) וכשטחיות לשון הלימוד מכתוב זה במגלה שם.
10) ישעי' סג, ט. וכדחז"ל על ב' הכתובים (תענית טז, א).
11) בספרי ומגילה שם, נלמדים ב' ענינים אלו - גלו שכינה עמהם. כשהן עתידין להגאל שכינה עמהם - מפסוקים שונים. ומזה משמע שהם ב' ענינים שונים (ראה חדא"ג מהרש"א למגילה שם). אבל בפרש"י עה"ת, מכיון שגם מה ששכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם נלמד מכאן - הרי זה לכאורה ענין אחד.
12) אבל דוחק הוא, כי כיון ש"וכשנגאלין כו' ישוב עמהם" מובן מעצמו (ממה שמפרש רש"י לפנ"ז "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם"), הרי מובן במילא גם התירוץ על קושייתו "הי' לו לכתוב והשיב את שבותך".
13) ישעי' כז, יב.
14) כן הוא בדפוס הראשון. בפי' גו"א. ש"ח (השלם, אבל בהמקוצר הנדפס בחומש נשמט כל הקטע) ועוד. וכבר העירו במפרשי רש"י, שבכתוב מצינו: ושבתי שבות מואב (ירמי' מח, מז) ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד) - וכ"ה בכמה דפוסי רש"י. ובנוגע לבני עמון: אשיב את שבות בני עמון (ירמי' מט, ו).
15) במשכיל לדוד כאן, שמה שזקוק רש"י לב' הפירושים הוא, לפי שבכתוב כאן נאמר "ושב" ב' פעמים - "ושב הוי' אלקיך גו' ושב וקבצך גו'" - ולכן מפרש "חד לעצמו וחד לישראל". עיי"ש.
אבל ממה שרש"י אינו מעתיק "ושב" השני, ואינו מרמזו אפילו ב"וגו'", מוכרח שב' הפירושים הם ב"ושב הראשון".
16) ובפרט, שמכיון שנאמר "ושב (ולא "והשיב") ה"א את שבותך" [צ"ל, שפירוש "את שבותך" (לפי הענין הנרמז ב"ושב") הוא כמו "עם שבותך". וא"כ]w מסתבר לומר ש"ושב ה"א" הוא דוגמת "שבותך", השבה מגלות. וראה לקמן בפנים. [ובפרט באם נאמר שרש"י ס"ל שפירוש "שבותך" הוא מלשון "שבי" (כפי' המצודות - מפשטני נ"ך - ירמי' שם ובכ"מ). אבל דוחק גדול הוא, כי באם "ושב" ו"שבותך" הסמוכים אין פי' שווה - הי' רש"י מפרש זה].
17) אבל ממה שנאמר "ושבתי" גם בגליות שאר האומות (שאין שייך ח"ו לומר ששכינה עמהם), מוכח שהלשון "ושב" שייך גם כשאין הוא עצמו נמצא ב"גלות" ורק שבא לשם להשיב את שבותך (ופי' "את שבותך" לפ"ז הוא כפשוטו, ולא עם שבותך).
ומה שזקוק רש"י לפי' הראשון [ועד - שפי' השני כותבו לאחרונה וגם בל' "ועוד י"ל" - ראה להלן הערה 38] הוא - כי ממ"ש ושב הוי' אלקיך משמע, שהטעם להענין הנרמז ב"ושב" (ולא והשיב) הוא - (לפי ש)"הוי' אלקיך", והרי הענין ד"גדול יום קיבוץ גליות" הוא גם "בגליות שאר האומות". וראה לקמן הערה 20. ועפ"ז יומתק מה שרש"י כותב "עם ישראל" ולא "עמהם".
18) ואין לומר, שמה שרש"י אינו מסתפק בפירושו הראשון הוא, כי לפי פי' זה הול"ל בכתוב "עם שבותך": א) גם לפי פי' הא', הענין שהקב"ה ישוב עמהם הוא רק מה שהכתוב מלמדנו בלשון "ושב", אבל עיקר פירוש הכתוב הוא - שהוי' אלקיך ישיב את שבותך (כנ"ל הערה 6). ב) לעיל (כט, יח) נאמר "למען ספות הרוה את הצמאה", ופירושו הוא (רש"י שם) "עם המזיד". ובפרט שרש"י שם כותב "עם המזיד" דרך אגב ולא בסגנון של חידוש.
19) במשכיל לדוד כאן, שכוונת רש"י בזה היא להוכיח, שמכיון שגדול יום קיבוץ גליות כו', שייך לומר "ושב" (ולא "והשיב") גם באם לא היתה השכינה עם ישראל בצרת גלותם. ועל זה באה הראי' מ"ושבתי את שבות בני עמון", אף ש"ודאי לא שייך חלילה לומר שהשכינה עמהם".
אבל לפ"ז קשה: איך למדו רבותינו מכאן (גם באם הי' נאמר "ושב" רק פ"א - ראה לעיל הערה 15) שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם?
20) ומה שלמדו מכאן ששכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם (ראה לעיל הערה 71) - אף שגם לפי ה"ועוד י"ל" מובן הדיוק "הוי' אלקיך" - ראה לקמן הערה 04.
21) משא"כ בפרש"י ר"פ וישלח.
21*) ד, לא.
22) וירא כא, כב. תולדות כו, ג. שם, כח. ויצא כח, טו.
23) וירא שם. תולדות שם, כח.
24) ראה רש"י וירא שם.
24*) ראה דברים ד, לט. פרש"י שם ד, לה. והוא פשוט כ"כ - עד שאין רש"י צריך לפרש הפי' ד"ומפניך אסתר" (בראשית ד, יד). ולכן מוציא רש"י "על פני" (יתרו כ, ג) מפשוטו "כל מקום" - ומפרשו "כל זמן".
25) ירמי' כג, כד.
26) אף שבכללות, בזה"ג, אי"ז ניכר כ"כ כבזמן הבית. שלכן הוצרך הכתוב לחדש, שגם אז "לא ירפך - מלהחזיק בך בידיו" (ואתחנן ד, לא ופרש"י שם. וראה גם בחוקותי כו, מד. ואפילו בזה"ב - מה ששכינה עמהם בזמן שהם טמאים, נאמר בסגנון של חידוש (רש"י אחרי טז, טז. מסעי לה, לד)).
27) ראה אסת"ר פ"י, יא. תנחומא תולדות ה.
28) שלכן בירידה למצרים הייתה צ"ל ההבטחה "גם עלה" - מן ד' גליות (רש"י שבת פט, ב - ד"ה ארד). וראה רד"ה קול דודי תש"ט ובהנסמן שם.
29) ויחי מח, כא. וגם בנוגע לשאר הגליות כתיב (ואתחנן שם) "לא ירפך מלהחזיק בך בידיו" (שזהו בדוגמת "אוחז בידיו" שבפרש"י דידן).
30) שלכן מעתיק רש"י גם "את שבותך"* - כי מלשון זה מוכח (ראה לעיל הערה 61) "שהשכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם", ולא רק דוגמת "והי' אלקים עמכם" שנאמר גבי גלות מצרים. וראה לקמן הערה 73.
31) ולכן א"א לרש"י (שמות ג, ב) לומר מכאן למדנו דעמו אנכי בצרה - כי מפורש הוא בקרא - וכנ"ל ס"א.
32) ובפרט שי"ל שם כפירוש המצודות "אהי' עמו להצילו".
32*) בדוגמת מה שאמר משה "ישראל שרויין בצער, אף אני אהי' עמהם בצער" (רש"י בשלח יז, יב). ועד"ז, האיסור לשמש בשני רעבון (רש"י מקץ מא, נ. וראה תענית יא, א. וש"נ). ולהעיר מסנה' (מו, א) בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
33) ומה שבגלות מצרים רמז הקב"ה למשה רק הענין ד"עמו אנכי בצרה" - י"ל כי התקשרות הקב"ה בישראל באופן כזה ששרוי עמהם בצרת גלותם, נתחדש רק לאחרי מ"ת.
34) ועפ"ז מובן גם מה שדוקא כאן (משא"כ בפ' שמות שם) כותב רש"י "כביכול".
35) ובדוגמת המלך בהיכלו ומצטער מצרת בנו הנמצא בגלות, או יורד עם בנו לגלות, או שגם טוחן עמו בבית האסורים.
36) ברכות ה, ב. וש"נ.
36*) ועפ"ז יומתק מש"נ "ארבע מאות שנה . . ואחרי כן יצאו גו'" (לך טו, יג-יד) אף שבכ"מ נאמר "הוצאתיך" וכיו"ב. ולכן גם בפ' בא (יב, מא) כשמתחיל "ויהי מקץ גו'" מסיים "יצאו כל צבאות" (ולא כבפסוק שלאחריו "להוציאם").
37) וי"ל, שגם מטעם זה מעתיק רש"י התיבות "את שבותך".
38) אבל אינו שולל את פירוש הראשון, שלכן כותב "ועוד י"ל" (ולא "דבר אחר" או כיו"ב - כרגיל בפרש"י בכ"מ).
39) ראה רש"י ויגש מו, כו.
40) כי רק בבנ"י - "הוי' אלקיך". אלא שמ"מ אי"ז מספיק, כי עיקר הענין מה שנרמז ב"ושב" (ולא "והשיב") - שהקב"ה עצמו ישיב את שבותך, הוא בנוגע לכללות ישראל [ומה שנאמר "הוי' אלקיך את שבותך" בלשון יחיד, הוא בנוגע לכללות עם ישראל, וכמו "הפיצך" שלאח"ז - שהרי באיש אחד אין שייך הפצה - אלא שכולל גם היחיד "נדחך בקצה השמים"]w וממה שנאמר "ושב הוי' אלקיך" (שמה שהגאולה תהי' באופן ד"ושב" (ולא "והשיב") הוא לפי ש"הוי' (הוא) אלקיך"), מוכרח לומר ש(גם) עיקר הענין שהכתוב מרמז ב"ושב" הוא רק לגבי ישראל. ולכן מפרש רש"י שעיקר הענין הנרמז ב"ושב" הוא ש"שכינה שרוי' עם ישראל בצרת גלותם כו'". אלא שיש גם רמז נוסף בהכתוב (ראה לעיל הערה 38)w בנוגע להגאולה - "ושב גו'" (ראה לעיל סעיף ו').
41) ד"ח יג, א.
42) מו"נ ח"ג פי"ז.
43) ראה לקו"ד ח"א ע' 166 ואילך. היום יום ע' קח. ובכ"מ.
וידועה הראי' מוכחת ע"ז שאמר אדה"ז ממחז"ל כי הוי חזי שלך אמר משפטיך גו' (חולין סג, א ובפרש"י שם) - הובאה ברשימות הצ"צ על התהלים (לו, ז). וראה לקו"ש ח"ז ע' 36 ואילך.
44) ראה מו"נ שם פי"ח.
45) יבמות סא, רע"א.
46) ראה פסיקתא דר"כ פיסקא בחדש השלישי (קרוב לסופו): עמי הדבור מדבר.
46*) וע"ד הנפש השנית שבכאו"א "חלק אלקה ממעל ממש" (תניא רפ"ב. וראה הגהות הצ"צ שם. אגה"ק ס"ז. ובכ"מ).
47) ויתירה מזה, וע"ד באגה"ק ס"ד (קה, סע"ב): לכללות ישראל כו' וכן כל ניצוץ פרטי כו'.
48) ראה ד"ה באתי לגני תשי"א פ"א
ובהנסמן שם.
49) לקו"ת שה"ש יד, ג. ד"ה ע"כ יאמרו המושלים תרצ"א רפ"ד. ובכ"מ.
50) וע"ד "העולה על כולנה" דשער היחוה"א רפי"ב.
51) ועפ"ז יומתק מה שגם גבי "איש איש" כותב רש"י "כאילו הוא עצמו אוחז כו'" - כי [נוסף למאמר הבעש"ט שאהבת הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל היא יתירה מאהבת הורים זקנים לבן יחיד] הגאולה ד"איש איש" היא ההתחלה והאופן דגאולת כלל ישראל.
52) ועד"ז הוא גם בכאו"א גופא, שבתחלה היא פדיית עצם הנשמה (בחי' ציון) שלמעלה מהתחלקות. אח"כ - של כחות הגלויים ("איש איש"). ואח"כ - גם של הנה"ב והגוף המשתווים בחיצוניות לאוה"ע (שבות בני עמון).
53) וע"ד פרש"י (וישב לז, ז) "נצבה. לעמוד על עמדה".
54) ראה תורת הבעש"ט בהיום יום ע' צ'.
55) שגם זה נכלל בפירוש נצבים - מלשון "ומלך אין באדום נצב מלך" (מ"א כב, מח) - שר ומושל (בארוכה אוה"ת עה"פ ע' א'רא ואילך).