בראשית

חכמינו זכרונם לברכה דרשו פסוק זה ואמרו: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל "ב-ראשית"; עבור שני הדברים שנקראו בתורה "ראשית", והם - ישראל והתורה.
לפני זה נבין את אשר אומר הנביא ישעיה בנבואת הגאולה: "הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך - יאבדו". כלומר, בימות המשיח ישרתו אומות העולם את עם ישראל ויעשו הכל כדי להטיב להם, בעוד שאומה או ממלכה שלא תעסוק בכך תחלוף ותעבור מן העולם.
מכיון שבימות המשיח יכיר העולם עצמו בכך שתכלית בריאתו קשורה בישראל, הרי כל הנבראים יוכרחו למלא את תפקידם זה כראוי, ביודעם שבכך תלוי כל קיומם.

אומר על כך רבי שמעון בר יוחאי בספר ה"זוהר": בתקופת השש מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, וכך יתוקן ויוכשר העולם לקראת הגאולה.
ואכן, בשנות ה'ת"ר - 5600 לבריאת העולם (1639 למנינם), נפתחו "שערי החכמה למעלה" והתגלתה חכמת פנימיות התורה (הנקראת בפסוק "ארובות השמים"), ובד בבד - באותה תקופה ממש - התגלו "מעיינות החכמה למטה" והחלה ההתפתחות הגדולה במדעי הטבע ושאר החכמות שבעולם ("מעיינות תהום").
נקל להבין, שהתגלות חכמת התורה ופנימיותה מהווה הכנה לעת הגאולה, בה תהיה הארץ מלאה בידיעת ה'; אך מה הקשר בין הגאולה העתידה ובין הגילויים החדשים בחכמות הטבע?

רצונו של ה' בציווי זה היה שאברהם ילך ויקנה לעצמו את ארץ ישראל. ואכן, בשמעו את ציווי ה' הלך אברהם לארץ ישראל והתהלך בה לארכה ולרחבה. בהליכה זו הוא קנה אותה לו ולבניו לעולם.
אך גם כיום, יותר מ-3300 שנה אחרי שנקנתה לנו הארץ, ממשיכים אנו לקרוא מדי שנה על אברהם ועל ציווי ה' האומר "לך לך... אל הארץ אשר אראך". מכאן, שציווי זה תקף גם בזמננו, ויש בו בשורה ומשמעות גם לגבינו.

זו התגלותו של ה' לאברהם אבינו, לאחר שקיים את מצוות המילה.
בזמן הגאולה נזכה אף אנו, כאברהם אבינו בשעתו, לראות בזיו השכינה. וכך אומר הנביא ישעיהו: "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך". כלומר, ה' לא יסתר עוד ממך ב'כנף' ובלבוש אלא עיניך תחזנה בו; עם ישראל יוכל לראותו בעיני בשר באופן מוחשי.
עוצמתה של התגלות אלוקית זו תהיה חזקה כל כך עד שהשפעתה תורגש גם בעולם הזה הגשמי. אור אלוקי זה ירפא באופן פיזי את גופי עם ישראל מתחלואיהם. אם כן, הפסוק "וירא" רומז גם על התגלות שתהיה אלינו בגאולה העתידה.

מפרש רש"י: "ואבוא היום" - "מכאן שקפצה לו הדרך". כלומר: נס אירע לו לאליעזר עבד אברהם, והוא עשה דרך של 17 יום - ביום אחד, ב"קפיצת הדרך".
ויש לשאול: מה היה הצורך בנס מיוחד זה, ועוד - מדוע סיפר זאת אליעזר?
נאמר במדרש, שרבקה, בהיותה בבית בתואל אביה, היתה "כשושנה בין החוחים". מחד, זקוקה השושנה להגנתם של החוחים הקוצניים, ומאידך, בזכות השושנה מטפח הגנן את כל השטח, ומתוך כך "זוכים" גם החוחים לקבל יחס והשקייה מיוחדת, כך שהם שואבים את חיותם בזכות השושנה.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "כאשר הקול קול יעקב - אין הידים ידי עשו". כלומר: כאשר קולו של יעקב, קול התורה, נשמע, אין ל"ידי עשו" שליטה. לעומת זאת, כשקול התורה נחלש, עלולים ידי עשו לגבור. מחציתו השניה של התפגם כבר התממשה בחורבן ירושלים. וכמו שנאמר בירמיה: "על מה אבדה הארץ? על עזבם את התורתי".
גם בזמננו, אחרי החורבן, יש צורך להדגיש שקיומה של יורשלים תלוי בלימוד התורה. שכן, אף שלא ניתן, כמובן, למנוע את החורבן שהיה בעבר, אך הלא בידינו לבטל את עילת החורבן, ובכך גם למהר ולזרז את בנינה המחודש של ירושלים.

יעקב עזב את בית אביו והלך לחרן, לביתו של לבן בן דודו. עשרים ואחת שנה שהה יעקב בבית לבן הרמאי - סביבה שהקשתה עליו את קיום התורה והמצוות, ובעיקר, את חינוך ילדיו. ואף על פי כן, דוקא בניכר הצליח להקים את שנים עשר השבטים, דור הולך בדרך הישר ונאמן לה' ולתורתו.
הכח לעמוד בקשיי הגלות ניתן לו ממלאכי ארץ ישראל. טרם יציאתו לחרן ליווהו מלאכי ארץ ישראל, שמרו עליו ונסכו בו כח ויכולת להשרות את אוירת ארץ ישראל גם בגולה של חוץ לארץ.

התורה ממשיכה ומספרת בהרחבה על מלאכים אלו ששלח יעקב לעשו אחיו בכדי לפייסו. מסבירה תורת החסידות: באותה עת היה יעקב מוכן לגאולה השלימה. הוא למד הרבה תורה ועבד את ה' בכל ליבו, וכל הקשיים שעמדו בפניו בהיותו בבית לבן, בחרן, לא מנעו ממנו את קיום תרי"ג המצות בהידור. הוא מצידו כבר עמד מוכן לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.
לכן שלח מלאכים אל אחיו כדי לבדוק מה מצבו הרוחני - האם גם הוא כבר מוכן לגאולה. אך תשובת המלאכים לא אחרה לבוא: "באנו אל אחיך אל עשו". "אחיך" זה - עדיין "עשו" הרשע הוא, עדיין לא שב ממעשיו הרעים.